Vayera III: Akeidah

ויהי אחר הדברים האלה - כל מקום שנאמר אחר הדברים האלה מחובר על הפרשה שלמעלה. אחר הדברים האלה, שהרג אברהם את המלכים אמר לו הק', אל תירא אברם, מן האומות. ויהי אחר הדברים האלה, שנולד יצחק, ויוגד לאברהם לאמר עוד ובתואל ילד את רבקה. וכן אחר הדברים האלה, שהגיד מרדכי על בגתן ותרש, גדל המלך אחשורוש את המן, שרצה להרוג את מרדכי והועיל לו מה שהציל את המלך ונתלה המן. אף כאן אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן וחרה אפו של הק' על זאת שהרי ארץ פלשתים בכלל גבול ישראל והק' ציוה עליהם לא תחיה כל נשמה וגם ביהושע מטילין על ערי חמשת סרני פלשתים גורל, לכן והאלהים נסה את אברהם קינתרו וציערו כדכת' הנסה דבר אליך תלאה, על נסותם את י"י, מסה ומריבה, בחנני י"י ונסני. כלומר נתגאיתה בבן שנתתיו לכרות ברית ביניכם ובין בניהם, ועתה לך והעלהו לעולה ויראה מה הועילה כריתות ברית שלך. וכן מצאתי אחרי כן במדרש של שמואל ויהי ארון י"י בארץ פלשתים שבעה חדשים. כת' את שבע כבשות הצאן תקח מידי. אמר לו הק' אתה נתתה לו שבע כבשות, חייך שבניו עושים שבע מלחמות עם בניך ונוצחין אותן. ד"א חייך שבניו הורגים שבע צדיקים מבניך ואילו הן שמשון חפני ופנחס שאול ושלשה בניו. ד"א חייך שבניו מחריבים שבע משכנות, ואילו הן אוהל מועד וגלגל נוב ושילה [וגבעון] ובית עולמים [תרין]. ד"א שארון מחזיר בשדה פלשתים שבעה חדשים.

I was going to post on the substance of Rashbam’s innovative approach to the Akeidah, but there is already a thoughtful post on this passage at ADDeRabbi.

I will just add these brief thoughts:

1) On Bereishit 21:22 and 22:1 (both cited above, the latter being the lead verse in the Akeidah narrative), Rashbam emphasizes the importance of taking terms like ויהי בעת ההיא and אחר הדברים האלה very seriously. These terms, he argues, are always intended to link what is about to be told with the immediately prior material. The vision Avraham receives in Bereishit 15:1 immediately follows his defeat of some prominent regional powers in chapter 14; God’s promise of protection there is to assuage any of Avraham’s fears that he will suffer retribution from the political allies of the defeated kings. The story about the treaty between Avraham and Avimelekh narrated in Bereishit 21:22-34 directly flows from Avimelekh’s realization that a powerful God is quite obviously behind any man whose 90-year-old wife is able to give birth. This spurs Avimelekh to seal an alliance with Avraham as soon as possible. Similarly, this (problematic) alliance forms the backdrop for what Rashbam portrays as the somewhat cruel divine punishment of the Akeidah, described in the above post. This is yet another example of how the Rashbam reads the Torah as a text heavily oriented towards its readers, a text that flows from one section to the next, in contrast to the midrashic comments cited in Rashi on 22:1, which are content to link the Akeidah to an earlier, though not immediately prior passage.

2) I suspect that Rashbam’s insistence that נסה means “testing” in the sense of “tormenting” and perhaps even “torturing”, is also an indirect swipe at Bereishit Rabbah’s attempt here to soften the meaning of this word—in light of Tehillim 60:6—to mean that Avraham was raised up as a banner (נס) through this and other trials, in order to make him greater. Rashbam will have none of that and prefers to read the story as God taking harsh steps against Avraham in response to the latter’s poor judgment.

3) There is an article on Rashbam on the Akeidah that I have not read, but which is by a prominent Rashbam scholar and is likely worth looking at:

שרה יפת, "פירוש רשב"ם לפרשת העקדה: פשוטו של מקרא או מדרשו?" המקרא בראי מפרשיו, 349-366.

‫

Vayera II: The Devil is in the Details

כחום היום - מה צורך לכתוב כחום היום? אלא להודיעך כי בלוט כת' ויבאו [שני] המלאכים סדמה בערב, ולכך אמר להם לוט סורו נא אל בית עבדכם ולינו, אבל אברהם לפי שבאו אליו כחום היום בבקר שאין דרך אורחים ללון אלא לאכול ולעבור, לפיכך לא אמר להם אברהם ללון אלא וסעדו לבכם ואחר תעבורו:

ואל הבקר רץ אברהם - לפי שאמר להם פת לחם, דבר מועט, לפי שדרכם נחוץ ללכת, הוצרך לרוץ ולמהר, לפי שאמר להם מעט ועשה הרבה, ולהגיד חשיבותו של אברהם נכתב כל זה:

ויקח חמאה וחלב - לפי פשוטו של מקרא לא הוצרך לפרש שהביא את פת לחם על השלחן אלא התוספת שלא אמר להם הוצרך לומר שהביא. הבאת פת על השלחן אינו חידוש, אבל החמאה והחלב והבשר שאינו מזומן לכל האורחים הוצרך לפרש:

A number of comments on this week’s parashah reveal Rashbam’s penchant for detail, and his conviction that the Torah is a carefully crafted narrative where even minor phrases are intended to convey a richer picture of the scene at hand. Whereas much of traditional commentary grows out of an assumption of the Torah’s parsimonius use of language and therefore ascribed deep meaning to every jot and tittle in the Torah—see Mar Ukba’s comment to this effect on Eruvin 21b http://www.mechon-mamre.org/b/l/l2202.htm —Rashbam’s distinctive approach is to identify details that tell us something that enhances our understanding of the narrative itself. Here are three examples:

1) Why does Bereishit 18:1 have to tell us that Avraham was sitting at the entrance of his tent during the heat of the day? What does this point add? It functions as an explanation for the fact that Avraham does not invite his guests to spend the night. We would hardly expect Avraham to be less hospitable to Lot, and yet it is precisely Lot in Bereishit 19:2 who invites two of these same men to sleep in his home. Why doesn’t Avraham do so as well? The Torah, anticipating our question, notes that while Lot’s guests arrived in S’dom לעת ערב, in the evening, Avraham’s guests came to him in the middle of the day, making such an invitation inappropriate.

2) The beginning of chapter 18 is flooded with the language of speed. Avraham races to Sarah, tells her to hurry up and bake cakes, he then runs to the cattle and rushes to prepare the meat. Rashbam explains that all the hurrying is necessary on account of the fact that he is trying to prepare a full course meal after only promising a loaf of bread, which ought to have taken a relatively short time to bring out. This reveals Avraham’s great quality of promising little but delivering a great deal.

3) The promised bread—and the fruit of Sarah’s labors begun in Bereishit 18:6—mysteriously disappears when Avraham brings the food to his guests in Bereishit 18:8. Rashi offers the explanation that Sarah, in preparation for her pregnancy, was suddenly thrust back into a menstruating state after years of menopause, and this caused the food she had been preparing to become טמא, and thus it had to be discarded. Rashbam sees this omitted detail as pregnant with an entirely different meaning: Of course Avraham brought the bread! What meal doesn’t have bread? The verse only mentions that which was truly significant: all the things that Avraham did not promise but which he brought as extras. This minor “omission” thus highlights again Avraham’s extraordinary hospitality.

Vayera I: Angels

וירא אליו י"י - היאך? שבאו אליו שלשה אנשים שהיו מלאכים. שבהרבה מקומות כשנראה המלאך קורהו בלשון שכינה כדכת' כי שמי בקרבו, שלוחו כמותו. וכן וירא אליו מלאך י"י בלבת אש מתוך הסנה, וכתו' שם וירא י"י כי סר לראות:

היפלא מי"י - ששלחנו אליך דבר? וכן וי"י המטיר על סדום גפרית ואש מאת י"י מן השמים, הראשון שבפסוק הוא גבריאל והשני שבפסוק הוא הק'. וכן הוא מפורש בספר הגדה:

ויקמו משם האנשים - שנים מהם הלכו לסדום כדכת' ויבאו שני המלאכים סדומה, וגדול שבהם היה מדבר עם אברהם. וזהו שכת' בו וי"י אמר המכסה אני וגו', [וכן] ואברהם עודנו עומד לפני י"י. שני פסוקים אלו מדברים [ב]שלישי:

השופט כל הארץ - ששלחך כאן לא יעשה משפט:

ויאמר ד' - המלאך, [וכן] עומד לפני י"י, לפני המלאך לבקש פניו:

This week’s parashah is full of angels, as God has many tasks to accomplish: notifying Sarah of her impending pregnancy, destroying the city of S’dom, and, according to Rashi, a separate mission to heal Avraham after his recent circumcision. Because of this intense angelic presence in the narrative, we are forced to ask a number of interesting questions: What precisely is the relationship between angels and God? Are angels people? Are they manifestations of God? What does it mean for God to be manifested in human form?

Rashbam lays out his thoughts in Bereishit 18:1, 14, 16, 25, 26 (among other places), all of which I cited above. He is emphatic that God’s “appearance” (וירא) to Avraham is none other than the vision that follows with the three men coming to his tent. Angelic appearances are often cast as an appearance of God’s self, as in the case of Shemot 3:2-4, where an angel appears to Moshe and the narrative continues seamlessly to tell us that God—and not a מלאך—then begins to speak. This, for Rashbam, shows that these terms are interchangeable: God is often revealed through human figures.

I can’t help but think that part of the motivation for this line of interpretation is a desire to deal with the shocking narrative of Bereishit 18:17-33, where God expresses human doubt about concealing things from Avraham, Avraham is described as standing in front of God—as if God is a person standing right there!—Avraham and God square off as equals in a debate over the value of human life, and the passage ends with וילך ה', a highly anthropomorphic picture of God’s departure. Rashbam’s approach addresses all this by asserting that this is indeed a divine being in human form in dialogue with Avraham who gets up and walks away at the end of the conversation!

[I just discovered a similar post over at ADDeRabbi. And thanks for the kind words there!]

[For other comments on angels, see Rashbam on Shemot 13:21.]